פסק-דין בתיק ע"פ 32169-09-11

א.         ערעור זה מגיע בפנינו במסגרת "גלגול שני" של האירוע שבגינו ניתנה הכרעת הדין הראשונה של בית משפט קמא ביום 29.7.10, בה קבע בית משפט קמא כי המערער איננו בר-עונשין בהתקיים בעניינו הסייג של העדר שליטה לפי סעיף 34 ז' של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " החוק"). בפסק דיננו הקודם מיום 24.2.11, במסגרת ע.פ. 11620-09-10, קיבלנו את ערעור המדינה, ביטלנו את קביעת בית משפט קמא לפיה אין המערער בר-עונשין, וקבענו כי הסייג של העדר שליטה (סעיף 34 ז' של החוק), אינו חל בענייננו, כי אם הסייג של שיכרות לפי סעיף 34 ט' של החוק. 

בפסק דיננו הקודם הורינו על החזרת התיק לבית משפט קמא להמשך דיון בכל שאר טענות ההגנה של המערער.

ב.         הערעור שמונח בפנינו הפעם הינו על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר י. ליפשיץ), מיום 1.8.11, בת.פ. 6741-03-10, אשר קיים דיון בתיק בנוגע לשאר טענות ההגנה של המערער, כפי שקבענו בפסק דיננו מיום 24.2.11. בהתאם להכרעת הדין נשוא הערעור הנוכחי, הורשע המערער (יליד 1946), בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " החוק"), וכן החזקת סכין, עבירה לפי סעיף 186 (א) של החוק.

בגזר דינו של בית משפט קמא מאותו תאריך נדון המערער למאסר על תנאי לתקופה של חודשיים, ואולם, הערעור מוגש אך ורק כנגד הרשעתו של המערער.

ג.          נציין בקצרה כי בכתב האישום שהוגש כנגד המערער בתאריך 4.3.10 נטען כי ביום 1.3.10 בסביבות השעה 09:00 בבוקר קפץ המערער מן הקומה הראשונה שבביתו על רכב מסוג פולקסווגן שחנה מתחת לביתו, חתך יריעת בד שהיתה פרושה מעל הרכב, וכן גרם לשריטה בתא המטען של הרכב.

בהמשך, ירד המערער מן הרכב ונעמד באמצע הכביש כשהוא אוחז בידו שני סכינים (ונעיר כי מדובר בסכינים גדולים שהוצגו לעינינו בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 10.5.12, עמ' 5 לפרוט'), מבלי שהמערער הוכיח כי החזיק בסכינים אלה למטרה כשרה.

ד.         בית משפט קמא מסביר בהכרעת הדין כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי במועד ביצוע העבירה היה המערער במצב של דליריום טרמנס מחמת הפסקת שתיית אלכוהול. המערער סבר על רקע הזיות ראייה ושמיעה כי אנשים זרים חדרו לביתו, חסמו את קווי הטלפון, חטפו את רעייתו, ואחד מהם החזיק במכשיר בעל להב מסתובב.

על רקע זה נטל המערער שני סכיני מטבח, קפץ מחלון ביתו שבקומה הראשונה על יריעת בד שהיתה פרושה מעל לרכב דלעיל, ולאחר מכן ניגש לחנות סמוכה וביקש מן המוכר שיזמין את המשטרה.

ה.         מן הראיות כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, וכפי שפורטו בהכרעת הדין הראשונה שלו מיום 29.7.10, עלה כי המערער נהג לשתות באופן תדיר משקאות אלכוהוליים. כשבוע לערך בטרם האירוע נשוא כתב האישום, חדל המערער לשתות ועקב כך נכנס גופו למצב של דליריום טרמנס. המערער היה במצב פסיכוטי, ובית משפט קמא מאזכר בקצרה עובדות אלה בהכרעת הדין הנוכחית (עמ' 71).

ו.          כאמור, על הכרעת הדין הראשונה מיום 29.7.10 הוגש ערעור המדינה. בפסק דיננו מיום 24.2.11 ציינו כי אנו מקבלים את טענת ב"כ המדינה שאין הצדקה להבחין בין מצב של דליריום טרמנס שהתרחש ממש תוך כדי צריכת אלכוהול, לבין דליריום טרמנס שהתפתח שעות או שבוע או שלושה שבועות לאחר צריכת האלכוהול, ובלבד שהדליריום טרמנס נובע מהרגלי צריכת האלכוהול של הנאשם.

קבענו בפסק דיננו הנ"ל שהסייג של העדר שליטה (סעיף 34 ז' של החוק), אינו חל בענייננו כי אם הסייג של שיכרות לפי סעיף 34 ט' של החוק.

ז.          מעיון בהכרעת הדין הנוכחית של בית משפט קמא עולה כי הצדדים הסכימו (ביום 28.3.11) שאין מקום לשמוע ראיות נוספות. הצדדים הגישו את סיכומיהם, ובהמשך ניתנה הכרעת הדין.

ח.         טענת ההגנה הראשונה שהעלה המערער היתה כי העבירה של החזקת סכין היא עבירה מסוג "מטרה". הסניגור טען שיש להחיל על עבירות "מטרה" את הדין שחל על עבירות תוצאתיות מסוג כוונה לפי סעיף 34 ט' (ב) של החוק, סעיף אשר קובע כי כאשר מבוצעת עבירה במצב של שיכרות, והעבירה היא עבירה תוצאתית מסוג כוונה, ניתן להרשיע את הנאשם רק בעבירה מקבילה הדורשת יסוד נפשי של אדישות, ככל שקיימת כזאת.

מנגד טענה המדינה כי עבירה של החזקת סכין איננה עבירת התנהגות מסוג "מטרה", וטענה זו היתה מקובלת על בית משפט קמא.

ט.         בית משפט קמא סבר כי עבירת החזקת הסכין היא עבירת התנהגות "רגילה" ולא עבירת התנהגות מסוג "מטרה", ואין התביעה נדרשת להוכיח "מטרה לא כשרה", או מטרה אחרת. כך, לדוגמא, מביא בית משפט קמא את העבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 של החוק, עבירה שבה על התביעה להוכיח בנוסף לרכיב הפיזי ומעבר למודעות הנאשם למעשיו, כי המעשה נעשה "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". כך, למשל, גם ביחס לעבירת האיומים לפי סעיף 192 של החוק כשעל התביעה להוכיח שהאיום נעשה מתוך כוונה להפחיד את האדם או להקניטו.

י.          בענייננו, כך מציין בית משפט קמא, בעבירה של החזקת סכין אין התביעה נדרשת להוכיח כי הנאשם נשא סכין למטרה שאיננה כשרה. כל מה שעל התביעה להוכיח הוא את ההחזקה מחוץ לתחום ביתו של הנאשם, ומודעותו לכך (רע"פ 7484/08 פלוני נגד מדינת ישראל, מיום 22.12.09).

י"א.      טענות ההגנה הנוספות שהעלה הסניגור הן: טעות במצב דברים בשילוב הגנה עצמית (הגנה עצמית מדומה) ו/או הגנת בית מגורים (מדומה) ו/או צורך מדומה. לטענת הסניגור היה המערער משוכנע כי נשקפה לו סכנה מוחשית על ידי אנשים דמיוניים שלדעתו פרצו לדירתו.

לשיטת הסניגור, גם אם אמונתו של המערער היתה מוטעית (ועל כך אין מחלוקת) הרי יש לבחון את התנהגותו במשקפיו הוא, ועליו לשאת באחריות פלילית רק אילו היה נושא בה אם היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.

י"ב.      בית משפט קמא דחה טענות אלה וציין כי לפי קביעתנו בפסק דיננו הקודם בתיק זה מיום 24.2.11, הסייג הרלוונטי הוא סייג השיכרות. המערער במקרה שבפנינו היה במצב פסיכוטי. אין מחלוקת שהוא אכן סבר , מבחינתו, כי אנשים זרים פרצו לביתו וביקשו להרע לרעייתו, אך יחד עם זאת נקבע בפסק דיננו הקודם כי מצב זה היה קשור קשר סיבתי לשימוש באלכוהול (פיסקה ע"ג של פסק דיננו הקודם).